נאומו של מר יוסי צור - הורה שכול ביום הזיכרון בהר הרצל 2010 

אחי ואחיותי למשפחת השכול, נפגעי ופצועי הטרור ופעולות האיבה, כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כבודה נשיאת ביהמ"ש העליון דורית בייניש, כבוד יו"ר הכנסת רובי ריבלין, יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה ידידי מר אברהם סלמי מכובדי כולם שלום רב,

אני עומד פה היום לפניכם ביום הקשה בשנה לכולנו, היום בו זוכר עם ישראל את אלה שנפלו במערכה המתמשכת על זכותנו לחיות כאן בארצנו, על זכותנו לחיות כעם בארצו כעם העוסק בבניית ארצו בפיתוח מדינתו ובחינוך ילדיו. אנו זוכרים היום את אלה אשר לא שרדו ולא זכו, אלה ששילמו את המחיר היקר מכל, שילמו בחייהם.

מהלכים ביננו הורים שכולים אשר ילדיהם צרובים בנשמותיהם, נטועים עמוק בליבם, אלמנות ויתומים אשר מהלכים ביננו ואינם יודעים מנוח מגעגועים ליקיריהם, ויש ביננו את אלה אשר הטרור חרט צלקות בגופם ובנפשם והם חיים את פציעתם יום יום דקה דקה, בסבל מתמשך שאין לו מרפא.

הבן שלי, אסף, היה כמעט בן 17 בהירצחו על ידי מחבל מתאבד. מחבל מתאבד חסר צלם אנוש אשר עלה לאוטובוס מתוך מטרה אחת ויחידה, רצח המוני. שבעה עשר אנשים הוא רצח באותו יום, תשעה מתוכם תלמידי בית ספר אשר היו בדרכם מבית הספר לביתם.

אסף היה בן 17 טיפוסי, אוהב חיים, אוהב חברים, מוזיקה וים. בעוד ימים מעטים נזכור את יום הולדתו ה-24 ונבכה את שהפסדנו ואת שהעולם הפסיד עם מותו.

עד מותו היה לאסף תפקיד בחיים, ללמוד, לגדול, להתפתח, להכיר אנשים, לצאת לעולם ולהפוך למישהו, להפוך לאדם. אולי היה ממציא המצאה מצילת אנושות אולי היה הופך למדינאי ידוע לרוב אנשי העולם. עתה כשהוא איננו פה כדי לבנות את חייו ולהכיר את עצמו לעולם זהו הפך להיות תפקידי, אני אקח את תמונתו בידי ואסע ממקום למקום ומאדם לאדם, אראה את תמונתו ואספר את סיפור חייו הקצרים. אוודא כי כמה שיותר אנשים ישמעו את שמו ויכירו אותו, ידעו כמה הפסיד העולם כאשר נהרג אסף. זה תפקידי בחיים עתה זה יעודי היום ואותו אעשה עד יומי האחרון.

על הקירות מסביבי חרוט שמו של אסף וחרוטים שמותיהם של אלפי חללי טרור ופעולות איבה אשר נפלו מיד אויב אכזר, מי באבן מי ביריה ומי בדקירה, מי באש ומי בפצצה. כולם עד האחרון שבהם נפלו מיד אויב אשר עדיין רודף אותנו ורוצה לראות אותנו כולנו הופכים לשמות על הקיר הזה, הופכים לחללים.

אנו רואים את חללי הטרור ופעולות האיבה כמי שנפלו במערכה המתמשכת של עם ישראל על זכותו לחיות בארצו, מערכה שהינה חלק ממערכות ישראל. אנו רואים את חללי הטרור כחלק בלתי נפרד מן האתוס של עם ישראל ושל תקומת עם ישראל בארצו.

לאחר למעלה ממאה שנות מאבק על זכותנו לחיות פה ולאחר שישים ושתיים שנות עצמאות אתוס הגבורה הצבאי והאזרחי מתאחדים להם, אתוס הגבורה הישראלי אינו נמצא עוד רק בשדות הקרב הרחוקים ממרכזי הערים ומריכוזי האוכלוסיה האזרחית. אתוס הגבורה הישראלי משנה את פניו.

גם לפני קום המדינה ובמיוחד בשנותיה הראשונות של המדינה היו האזרחים חלק בלתי נפרד מאתוס הגבורה הישראלי, כאשר הקימה הממשלה ישובי ספר לחיזוק גבולותיה של מדינת ישראל הצעירה היא שלחה את אזרחיה לעמוד בפרץ ולהגן על גבולות המדינה הצעירה, האזרחים תושבי ישובי הספר הפגינו מידה גדולה של דבקות במטרה ואומץ רב אל מול ניסיונות פגיעה בהם לאורך השנים, מאז ימי תל חי בשנות העשרים של המאה הקודמת ועד היום שזורים עלילות הגבורה של האזרחים והחיילים אלה באלה. מדינת ישראל עדיין לא השכילה להכיר באזרחיה שנפלו מיד אויב כחלק מהאתוס הישראלי והשנה בחרתי להביא פה סיפורים מעטים של אלה אשר נפלו מיד אויב ואתוס של גבורה מעטר את נסיבות מותם.

הגיע גם הזמן להפסיק את השימוש במונח "נפגעי פעולות איבה" בהתייחסות לחללי הטרור, הטרמינולוגיה שהמדינה בחרה להשתמש בה מקרינה על מעמדם של חללי הטרור, מעמידה אותם כנחותים וכחללים סוג ב', הכרזה כי חללי הטרור הינם חלק מחללי מערכות ישראל תשים סוף לאפליה הזו, ישנם "נפגעי פעולות איבה" רבים אשר במותם הפגינו אומץ דבקות במטרה והקרבה, את סיפורם של אלה אני מבקש להביא פה היום.

כל חקלאי אשר יצא בבוקר לעבודתו בשדות ישובי הספר, במיוחד בשנות החמישים והשישים בישובי עוטף עזה ובאזור החולה אל מול הסורים, חקלאים אשר היו חשופים למסתננים אשר הטמינו מוקשים בדרכים המובילות לשדות או חטפו ורצחו את אלה שעסקו בעבודתם בשדה, כל חקלאי כזה לא ידע אם יחזור לביתו בערב, לא ידע אם יסיים את החריש או שמא יעלה על מוקש. כל נסיעה אל השדה ומהשדה חזרה בשבילי העפר הייתה כרוכה בסכנה ולמרות הסכנות הם דבקו במטרה באומץ ובגבורה.

ספורטאי ישראל אשר נשלחו לייצג את המדינה באולימפיאדת מינכן ונשאו בגאון את דגלה של המדינה. במהלך ההשתלטות של המחבלים על מגורי הספורטאים ניסו מאמן ההיאבקות משה ויינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו למנוע את כניסתם של המחבלים החמושים בידיים ריקות, הם שילמו על אומץ ליבם בחייהם ונרצחו על ידי המחבלים. מי יותר מהם זכאי להכרה של מדינתם כחללי מערכות ישראל, כמי שנפלו במערכה המתמשכת נגד עם ישראל וכמי ששייכים לאתוס הישראלי.

בבוקרו של יום עבר שבתאי מחפוד עם משאיתו בצומת בית-ליד בדיוק כאשר מחבל-מתאבד פוצץ מטען נפץ שנשא על גופו בסמוך לנקודת השק"ם ההומה חיילים. שבתאי, שהיה בעל ניסיון קרבי והכשרה כחובש, מיהר לעצור את רכבו ורץ לעזור לחיילים. אחרי כמה דקות מחבל-מתאבד שני שהיה במקום פוצץ מטען נפץ שני. שבתאי, שעסק בעזרה לפצועים, נפגע מן המטען השני ונהרג במקום. בפיגועים נהרגו מלבדו 21 חיילים.

לאחר מותו, הוענק לשבתאי עיטור המופת של משטרת ישראל, על היחלצותו המהירה לסייע לנפגעים. 21 החיילים שנהרגו הם חללי מערכות ישראל, שבתאי הוא "נפגע פעולות איבה".

אריה קצנשטיין, נסע עם אביו לנסיעת עסקים בלונדון, בחניית ביניים במינכן הותקף האוטובוס בו נסעו הישראלים על ידי מחבלים, האירוע ידוע בשל השחקנית חנה מרון שאיבדה את רגלה בהתקפה זו. אריה קצנשטיין ראה רימון נזרק לאוטובוס וכדי להציל את אביו ושאר הנוסעים נשכב על הרימון ונהרג. הוא לא הוכר כגיבור על ידי גוף כלשהוא ולא זכה להכרה למעט רחוב שנקרא על שמו בחיפה. מי יותר ממנו ראוי להכרה על ידי ממשלתו כשייך לאתוס הגבורה הישראלי.

ניתן להמשיך ולהזכיר רבים אחרים אך בחרתי מכובדי במספר דוגמאות מייצגות אשר מעידות על הכלל.

יש למדינה ולממשלה מחוייבות לאזרחיה  גם לאחר מותם יש למדינה ולממשלה חוב מוסרי כלפי אלה אשר לא  רק שהיא לא הצליחה להגן עליהם הם היו לה למגן.

המערכה בה עומדת מדינת ישראל , מערכה הנמשכת למעלה ממאה שנים עדיין לא תמה, אנחנו עומדים בה מידי יום ועוד נכונו לעם ישראל אתגרים לא פשוטים מול האיומים מרצועת עזה, מלבנון סוריה ואירן.

על הממשלה לחשוב על העתיד ועל האתגרים שנכונו לנו, הציבור בישראל רואה את האיומים ויודע כי כל עימות עתידי יתנהל בעורף האזרחי, הציבור יודע כי הוא יתבקש לגלות יכולת עמידה ולאפשר מרחב תמרון לממשלתו ולצה"ל שכן אנו רואים מהעבר הקרוב שההכרעה לא תהיה פשוטה ולא קצרה. רק הכרה של ממשלת ישראל בנפילתם של אזרחיה כחלק מהאתוס הישראלי ומאתוס הגבורה תראה לציבור כי ממשלתו מבינה את ההקרבה הנדרשת ממנו וכי ממשלתו מעריכה את יכולת העמידה שלו, הכרזה כזו תשפר את יכולת העמידה של העם ותספק אחדות נוספת נוכח האיומים, הננו מפולגים יתר על המידה בחיינו, הבה נהיה לפחות מאוחדים לאחר מותנו.

ביום הזה במקום הזה כאשר אני עומד ומאחורי עומדים אלפי חללי הטרור ופעולות האיבה ולפני עומדים החיים אני פונה אליך ראש הממשלה כדי להזכיר את הבטחתך לשמור על בטחונם של כל אזרחי ישראל כדי שלא יהיו נוספים אשר שמותיהם יחרטו על הקירות הללו. בספרך אדוני ראש הממשלה דגלת במלחמה ללא פשרות בטרור, חזית מה יקרה אם נכנע לטרור, מאז פני הדברים רק החמירו ומאות אזרחים נוספו לרשימת חללי הטרור.

המדינה לקחה על עצמה לעשות צדק עם הנרצחים ועל הממשלה ועליך אדוני ראש הממשלה לגלות נחישות, לא להיכנע, לא למדינות ולא לארגוני טרור, רק טובת העם בישראל ובטחון אזרחי המדינה יהיו תמיד לנגד עיניך.

אסיים בברכה לעם ישראל כולו - "השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום!"